זו דרכו של יצחק מאז בואו לקבוצה. הצו העליון בחייו - העבודה. לזה שעבד הכל. בכל דיון בקבוצה על עניני עבודה - מנמק יצחק את הצורך להענות לצרכי העבודה. וכך מותר יצחק על החופש השנתי ויוצא לעבודה הדחופה. וכך מבין יצחק אשר כה אהב את הטרקטור וציפה בכליון עינים לסדורו בענף הפלחה שעליו לקבל את מרות ועדת עבודה והוא יוצא לרכז את השמירה בנוזירת למשך תקופה ממושכת. משנכנס לעבוד בענף הפלחה הוא מתמסר אליו ללא לאות תוך אהבה וספוק.
יצחק היה איש האמון בחברים ללא חשבון. כל שהיה לו מוכן להעמיד לרשות הכלל: את זמנו, את חפציו - ותמיד שלא על מנת לקבל פרס. יחסו וגישתו אל החבר - ללא כל דעה מוקדמת, ללא כל התחשבות מה החברים חושבים על הפרשה. ועם כל זאת היתה הבדידות מנת חלקו. וכה בודד היה יצחק! מתחבט ומתלבט נאבק יצחק עם קשיי חיי הקומונה, אשר רק החל לחוש את טעמה וכאבה, תוהה ומשתומם נפגש עם תופעות חיים שליליות בחיי היחיד והחברה, על יחס החברים לרכוש, על יחס החברה ליחיד ולחלש, על תגובת הצבור ללא משוא פנים - והוא משתוקק לבטוי, לניב, ואין רע וחבר - אין בפני מי לשיח את לבו. מדי פעם בפעם מנסה יצחק להשביע את ספקותיו ולבטיו בצורת בקורת באספה - אולם הדברים נאמרים מפוזרים ללא סגנון וללא בהירות ונשארים בחלל החברה. צחק מרגיש בקרירות מבטי החברה. יצחק היה מרגיש בקרירות מבטי החברים - ומפסיק...
וכך נדחף יצחק להתמסר לבעלי החיים. דומה, את מלוא גודל אהבתו הוא משקיע בטפול בכלבים ושוב ללא לאות, ללא חשבון - ביחס תמים ולבבי.
ואכן כמה סמלי הדבר שיצחק מוצא את מותו כשהוא שקוע כולו בטפול בכלבו אשר כה אהב. וספר לי אחד החברים אחר מותו: קשה היה לראות את הכלב הגלמוד שנשאר ללא טפול וללא יד חמימה / מרחרח בכל פינות החצר למצוא את יצחק. דומה, נתיתם בעל החי וכואב את כאב בעליו ואינו יכול להבליג על צערו....
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח