קיבוץ נירים נוסד בנגב המערבי באוקטובר 46, במסגרת מבצע הקמת 11 היישובים בנגב, במרחק של כ- 6 ק"מ מכביש עזה-רפיח. רוב חבריו נימנו על הכשרה מגוייסת, שחבריה גוייסו באוקטובר 43 לפלמ"ח, עברו הכשרה בשער-העמקים ובניר-דוד, השתחררו בספטמבר 45 והועברו ל'רזרבה' - מילואי פלמ"ח. מדצמבר 47 עסקו בביצור יישובם ובפעילות של ביטחון שוטף בנגב.
בנירים הסתיים צינור-המים המערבי, ובשלבי המלחמה הראשונים הייתה השמירה עליו אחת המשימות הביטחוניות הקשות ביותר.
כאשר פלש הצבא המצרי לישראל ב- 15.5.48, היה קיבוץ נירים בין היישובים שהותקפו כבר בגל הראשון (עם כפר-דרום ויד-מרדכי) . כיבושם נועד לאפשר לצבא המצרי תנועה בטוחה צפונה, אל מרכז הארץ.
על נירים הגנו כ- 40 איש. הכוח שתקף אותם כלל מאות חיילים סדירים, שהוסעו עד סמוך לקיבוץ ומשם התקדמו ברגל, בחסות הפגזה ארטילרית חזקה וחיפוי של מטוסים. הכוח המצרי כלל 27 'נושאי-ברן', 4 טנקים ומשוריינים. בשעה 07:00 החלה הפגזה כבדה של המצרים, שהותירה 12 נפגעים, גרמה נזקים לצריפים וגם לניתוק הקשר הטלפוני והאלחוטי.
כוחות הרגלים המצרים ירדו מהמשאיות במרחק של כ - 400 מטרים מהקיבוץ, והחלו להתקדם לעברו, בתנועה צפופה ולא מסודרת. כאשר הגיע חיל-הרגלים המצרי למרחק של כ - 150 מ' מהנקודה, פתח ביריות לעבר המגינים והמשיך בהתקדמותו, בחסות מסך-עשן, עד לגדרות הקיבוץ.
הטנקים, שהגיעו עד לגדרות, נעצרו משום שלא היו בידיהם אמצעים לפריצת הגדרות, וגם בשל חששם להיפגע ממיקוש. הסתערות הרגלים נעצרה אף היא ליד הגדר, בגלל האש המדוייקת והיעילה של המגינים, שנורתה מטווח קצר.
בזמן ההתקפה הגיעה תגבורת שכללה רופא מיישוב סמוך, לאחר שעברה חלק ניכר מהדרך בזחילה, כדי שלא להתגלות.
בצהריים נסוג הכוח המצרי למחנה סמוך. ההפגזה המצרית נמשכה עד לערב ולא הותירה מבנה שלם בקיבוץ. כאשר פסקה ההפגזה המצרית, יצאו המגינים אל מחוץ לגדר, אספו נשק ותחמושת מההרוגים המצריים, והוסיפו מוקשים חדשים.
למחרת, ב- 16.5.48, עשו המצרים ניסיון נוסף לכבוש את נירים: הם הפגיזו בתותחים והפציצו במטוסים - אך לא חידשו את ההסתערות הרגלית. בשלב זה ויתרו המצרים על כיבוש נירים והמשיכו בהתקדמותם צפונה.
בעקבות הלקח שנלמד מההתקפה על נירים הוציא חיים בר-לב, מג"ד 8, מספר הוראות:
1. בזמן הפגזת האויב - תפיסת מחסות במקלטים והשארת צופים בגזרות.
2. מתן קדימות להקמת מקלטים. במקרים של מחסור בחומרים, מומלץ לפרק צריפים ולבנות מעציהם מקלטים.
3. מעבר לשימוש במוקשי-נעל, במקום מוקשי-משיכה.
4. הקמת מקלטים עמוקים ללוחמים ליד העמדות והוספת עפר על גגות העמדות הרגילות.
שמות הנופלים: אפרים אורי; בצלאל איתן; גיורא אלתר; רבקה זלזמן; יוסף לב; דוד לובלסקי; צבי לייזר; אפרים פרידלנדר;