תפריט נגישות

סילביה אוחיון ז"ל

סילביה אוחיון
בת 59 במותה
בת אסתר ומכלוף
נולדה בה' באלול תשכ"ד, 13/8/1964
התגוררה בבארי
חללת פעולת איבה
בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 7/10/2023
במלחמת "חרבות ברזל"
מקום אירוע: בארי
באזור עוטף עזה
מקום קבורה: דימונה
הותירה: בת, אחים ואחיות

קורות חיים

סילביה, בתם של אסתר ומכלוף אוחיון, נולדה בדימונה ביום ה' באלול תשכ"ד (13.08.1964). ילדה שמינית מבין תשעה אחים ואחיות, קדמו לה ז'ורז'ט, דבורה, דני, דוד, נורית, שמעון ואילה, ואחריה נולדה דליה.

למדה בבית הספר היסודי "אפיקים" בדימונה, אליו הייתה צועדת מדי בוקר יחד עם אחיה ואחיותיה, שהיו קבוצה מאוד קרובה ומגובשת. אילה, סילביה ודליה, שלוש האחיות הקטנות, קראו לעצמן "שלישיית תאומות", ואחותן נורית שימשה כ"שומרת הראש" שלהן.

על אף שהוריה התמודדו עם קשיים לא מעטים, היא לא גדלה בתחושה של מחסור וראתה את העולם כגדול ועשיר. אביה, מכלוף, האמין בהשכלה וסבר שילדיו יזכו בחינוך האיכותי ביותר אם ילמדו בקיבוצים. כאשר סילביה הייתה בת 13, ולא מצאה את עצמה בחטיבת הביניים המקומית, הגיע תורה.

היא הגיעה לקיבוץ בארי, שנראה לה כגן עדן, והשתלבה בו במהירות, כאשר מרדכי ומאירה נווה משמשים לה משפחה מאמצת. על אף המעבר, הקשר העז בינה לבין אחיותיה לא התרופף. מכתבים שוגרו בהתמדה בין הקיבוצים בהם התגוררו ובהם תיאמו האחיות את פגישות סופי השבוע והחגים בבית ההורים.

בצבא שירתה סילביה כצפ"טית (מפעילת תקשורת נתונים והצפנה) וקשרה קשרי חברות רבים שנשמרו לאורך השנים. חברותיה לצבא הדביקו לה את שם החיבה "סולטי" לאחר שבאחד הימים, כשבמערכת הכריזה של הבסיס נשמעה קריאה לחיילת בשם "סולטנה אוחיון", היא אמרה: "מי קורא לבת שלו 'סולטנה'?" רגע אחר כך, נזכרה שזהו השם הרשום בתעודת הלידה שלה כשמה השני – סולטנה, על שם סבתה.

עם שחרורה מהצבא, השתלבה בחיי הקהילה ובעבודה בבארי. במשך השנים עבדה במגוון ענפים בקיבוץ, ובכל אחד מהם התמקצעה והצטיינה, השקיעה את נשמתה והביאה את אופייה המיוחד. כשלמדה בקורס קולנוע ב"קמרה אובסקורה", נעזרה בידע שרכשה לטובת הפקות צילום בקיבוץ. גם את כישרון הארגון וההפקה שלה העמידה לרשות הקהילה, ולצד כל אלה גם ציירה ויצרה תכשיטים.

ב-1997 הפכה לאם לעדן, אהבת חייה. סילביה גידלה את עדן כמעט לבדה, בתמיכת הקיבוץ, אך היה חשוב לה שבתה תהיה בקשר עם אביה ועם משפחתו החדשה, והיא הקפידה לרקום קשר חם עם אחיה הצעירים של בתה. את כל מה שידעה והאמינה בו לימדה את בתה, ותמיד הייתה שם בשבילה.

סילביה הייתה ספורטיבית, אהבה לשחות ולרכוב על אופניים והקפידה על תזונה בריאה. עם השנים היוגה תפסה מקום מרכזי בחייה והוסיפה אור לעולמה, והיא החלה ללמוד בקורס להוראת יוגה, אך לא הספיקה להשלים אותו.

חיוך רחב ומאיר פנים היה נסוך על פניה של סילביה בכל עת, היא תמיד ראתה את הטוב והמצחיק בכל דבר, שפעה נדיבות, טוב לב ואהבת חיים, והצטיינה בקשירת קשרים עם אנשים ובשמירה עליהם. היא הייתה אופה ובשלנית בחסד, מארחת נדיבה ולבבית, הרבתה לארח את בני משפחתה, בהם 15 אחייניה ו-18 בניהם ובנותיהם, ועם כולם שמרה על קשר במכתבים.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

כשנשמעו האזעקות, סילביה הסתגרה בממ"ד, כמו כל חברי הקיבוץ. היא התכתבה עם בתה ועם אחיותיה, ובסביבות השעה 8:30 אמרה שהיא שומעת יריות ודיבורים בערבית. בשעה 10:30 עוד הספיקה לומר לעדן ש"הכול בסדר", אך אז נשמע קול פיצוץ חזק והשיחה התנתקה. בתחילה לא ידעו עדן ובני המשפחה מה עלה בגורלה וחשבו שאולי נחטפה, אך לאחר שבוע וחצי קיבלו את ההודעה על מותה.

בטבח שאירע בקיבוץ בארי נרצחו מעל 90 מחברי הקיבוץ ורבים אחרים נחטפו לרצועת עזה.

סילביה אוחיון נרצחה בביתה בקיבוץ בארי, המקום שכל כך אהבה, בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), כשהיא בת 59. לבקשת המשפחה, נקברה בדימונה, עיר הולדתה, לצד הוריה. הותירה אחריה בת, אחים ואחיות ומשפחה גדולה ואוהבת.

בתה, עדן, כתבה: "חור ענק בלב שלי נפער מאז שהלכת. איזה חלק גדול היית בחיי ועדיין... כשהייתי קטנה אמרתי לך שבחרתי בך בתור אמא שלי ואני חושבת על כמה שזה נכון ואם תהיה לי אפשרות אבחר בך שוב ושוב עוד אין ספור גלגולי חיים... תמיד חשבת עלי עד הפרט הכי קטן, אמא שלי, עולם שלם לקחת איתך כשהלכת ועכשיו אני אצטרך לבנות עולם חדש בלעדייך, עם הזיכרונות והאהבה הגדולה שיש לי אלייך. אנסה להמשיך לחיות עם אותן אנרגיות שהיו לך, עם הרצון להנות מהחיים ולמצות כל הנאה שיש. למרות כל הקושי הרב שיש בעולם תמיד ידעת לקחת את הדברים הטובים ולהפוך אותם לעולם שלם עבורך".

"בארי היה לי בית. דודה סילביה הייתה לי בית. ובדמיוני זה עדיין כך", כתבה אחייניתה מור, שלה סילביה נהגה לקרוא "מורקי". "כשחשבנו שהיא נחטפה, דמיינתי את סילביה מצחיקה את החטופים, שומרת על מורל גבוה ודואגת שיישארו חזקים. ככה היא הייתה, תמיד מארגנת, מלכדת אנשים ומשפחה. ומעל הכול – דואגת לעדן, בתה היחידה. דוניא היא קראה לה. דוניא – עולמי. למרות הזוועות אני רואה שהשחוק של סילביה לא נעלם, הוא עדיין מרחף מעל בארי. את השחוק שלה שום דבר לא יכול למחוק".

"בלכתך נפערה תהום שמיד התמלאה בזיכרונות וסיפורים שהם מנת חלקם המתוקה של כל בני המשפחה הרחבה", כתבה אחותה, דבורה. "נמשיך לדבר "סילבית": 'אין ריח', 'הוסלב', 'סולטי', 'נוסעים בקלנועית עם סילביה לחדר האוכל', 'דרום אדום', 'הקינוחים לחג – עלי', 'סיגריה ראשונה מהנובלס של סילביה'. אחותי, תחסרי לי מאוד. לא יעבור יום בחיי שלא אחשוב עלייך".

הופק במערכת "גלעד-לזכרם", באמצעות חב' תבונה בע"מ (054-6700799)
בניית אתרים: לוגו חברת תבונה