קורות חיים
משה הרש, בנם של פרל וזליג, נולד ביום ו' בטבת תרצ"ב (16.12.1931), ברומניה.
משה נולד בעיירה הרצה ברומניה, וגדל עם הוריו ושתי אחיותיו. כשהחלה מלחמת העולם השנייה היה בן תשע. באוקטובר 1941, בחג שמחת תורה תש"ב, גורשו משה, אחיותיו ואימו מהעיירה למחנה הריכוז בטרנסניסטריה. אביו ואחותו הבכורה פאני נשלחו למחנה עבודה. הוא, אימו ואחותו הצעירה מינה נשלחו למחנה עבודה אחר. כדי לשרוד, נאלץ לגנוב לחם ולמכור אותו, בנחישות ובאומץ עשה ככל יכולתו לסייע למשפחה. כעבור זמן אימו ואחותו חלו במחלת הטיפוס ונפטרו, ומשה נותר לבדו.
כשנה לאחר מכן, כשהיה נער בן 11, הצליח לברוח ממחנה הריכוז עם צעירים נוספים. הוא נמלט ורץ במשך ימים עד שנפל באפיסת כוחות, ונאסף על ידי משפחת איכרים אוקראיניים שמצאו אותו מעולף בשדה. משה נשאר אצלם ועבד איתם במשק עד לתום המלחמה.
כששמע שהיהודים מתחילים לחזור לרומניה, יצא לבדו לעיירה שממנה גורש, ושם, על מדרגות בית הכנסת, פגש אדם שהתעניין את מי הוא מחפש. בשיחה התברר להם שאותו אדם היה אביו של משה – הם לא זיהו אחד את השני אחרי התלאות שעברו. מאוחר יותר גם התאחד עם אחותו הגדולה.
בגיל 20 עלה משה לארץ לבד, למד עברית והתגורר במושב נווה ירק שבאזור השרון. לאחר מכן התגייס לצבא ושירת במשמר הגבול, ובהמשך בבולשת של משטרת ישראל. במסגרת תפקידו היה אהוב ומוערך מאוד, והיה מלא בגאווה שהצליח להגיע לישראל, להקים לעצמו חיים חדשים ולהגשים את עצמו.
במהלך שירותו במשטרה פגש את פיה, ובין השניים צמחה אהבה גדולה וזוגיות איתנה. לאחר שחרורו מהצבא השניים נישאו והקימו את ביתם בנווה ירק. נולדו להם שלושה ילדים: יוסף, פנינה וצלילה.
משה פרש מהמשטרה בגיל 40 ופתח משרד חקירות פרטי. אחרי כמה שנים בעיסוק זה עבר לתפקיד בכיר במחלקת עלייה וקליטה של הסוכנות היהודית. בין השאר, השתתף ב"מבצע שלמה" וניהל מרכז קליטה של עולי אתיופיה.
בשנת 2005 נפטרה אשתו האהובה פיה, ומשה עבר להתגורר בפתח תקווה. הוא הרבה להגיע לקיבוץ חולית שבחבל אשכול, הגובל ברצועת עזה, ולבלות עם נכדיו האהובים, סייע בהסעות ונהג לפנק אותם במאפים מדי בוקר.
בשנת 2020, כשהיה בן 89, בשיא מגפת הקורונה שהתפשטה בישראל, החליט לעבור לגור בקרבת בני משפחתו בקיבוץ חולית.
משה אהב את האווירה בקיבוץ, את המרחבים, הנופים, אך יותר מכול - נהנה לגור בקרבת בני משפחתו. זה היה הדבר החשוב לו ביותר. "הוא היה האיש הכי מבוגר בקיבוץ", סיפר נכדו אמיר. "מהרגע שעבר לגור שם הוא היה זקן השבט, כולם הכירו את ההומור שלו".
משה זכה לאהבה ולכבוד מקהילת הקיבוץ, שכינתה אותו "סבא של חולית". מדי יום טייל בשבילי המקום ושחה בבריכה.
משה אהב ליהנות מהחיים ולמצות אותם עד תום. הוא אהב לרקוד ונהג לנסוע לטיולים בארץ ובחו"ל. בשל סיפור חייו הייחודי המלא התרחשויות כמו בסרט אקשן, אמרו עליו שהיה "איש עם צבע", הוא שתה ועישן ועשה מה שנכון לו. היו בו כוחות נפש גדולים, תקווה לעתיד טוב יותר ואופטימיות בלתי נדלית.
בשנים האחרונות לחייו העביר לבני משפחתו את סיפור הישרדותו בזמן השואה. דווקא בשל מה שעבר, אהב את החיים והעריך בהם כל רגע ורגע. שמחת החיים שלו, גם לאחר שעבר את גיל 90, השפיעה על סובביו ומילאה אותם כוחות ושמחה.
ביום שבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ חולית הגיעו עשרות מחבלים, שעברו בית-בית וטבחו בתושבים.
באותה שבת שהה משה בביתו עם המטפל שלו, פייאטרו בוסקו. בהישמע האזעקות השניים נכנסו לממ"ד. בשעה 7:20 שוחח עם משפחתו ולאחר מכן ניתק עימו הקשר. רק כעבור שעות ארוכות של דאגה חוסר ודאות, משה ופייאטרו נמצאו ללא רוח חיים.
בחולית נרצחו באותו בוקר כ-15 מבני הקיבוץ.
משה הרש רידלר נרצח על ידי מחבלים בביתו בחולית בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן תשעים ואחת בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושב נווה ירק, לצד אשתו פיה. הותיר אחריו בן, שתי בנות, נכדים ונינים.
על מצבתו כתבו אוהביו: "תודה על אהבתך ומסירותך"; "ממשה עד משה לא קם כמשה".
אמיר נכדו סיפר: "סבא משה, שהיה אמור לחגוג בדצמבר 2023 יום הולדת 92, היה גאה מאוד בעץ המשפחתי שגידל בארץ. סבא תמיד אמר שאם יש לך במה להתגאות ולהשוויץ – אז תתגאה. כל הסיפורים האלה על המלחמה, אלו סיפורים של תקווה, הוא היה מספר אותם עם הרבה גאווה. היה לו חשוב להעביר את המורשת הזאת של לא לוותר.
אנחנו זכינו בסבא הכי טוב שיכולנו לבקש. עד היום האחרון לא היה דבר שיותר חשוב לו מהמשפחה שלו. זה נורא מחזק אותנו, זה הדבר שנותן לנו הכי הרבה כוח בימים אלה. גם במותו, אנחנו יודעים לצחוק יחד, לבכות יחד, ולחבק אחד את השני. אנחנו רוצים שיזכרו אותו לא בזכות הסוף שלא הגיע לו, אלא בזכות החיים שהכניס לכל מקום שהיה בו. זאת המורשת של סבא – לעבור את כל מה שעבר, ועדיין לתת לכולנו כוח".
נכדו ליאב הנדלר הנציח את סיפורו של משה במסגרת המיזם החברתי "זיכרון בסלון", שנערך בשיתוף עם עיריית תל אביב-יפו. ליאב סיפר: "חשוב לי יותר מתמיד לספר את הסיפור של סבא כי הוא כבר לא פה. סבא הוא ניצול השואה היחיד שנרצח ביום הארור הזה... כשאני מדבר על סבא היום מול הקהילה שלי אני מספר על מה שעבר עליו, ואיך מנער תלוש בן 10 הצליח להשתקם ולעלות לארץ, הכיר את סבתא שלי פיה ויחד הם הקימו משפחה עם שלושה ילדים, שנים-עשר נכדים ושמונה נינים."