יוסף יוסיניו גרוס ז"ל

קורות חיים

יוסף (יוסיניו), בנם של גיטה ומרדכי, נולד ביום י' באדר ב' תש"ח (21.03.1948) בחיפה. ילד ראשון במשפחה, אח גדול לאביבה.

יוסף גדל בחיפה עד גיל ארבע, אז עבר עם משפחתו כמה עשרות קילומטרים דרומה לקיבוץ מעגן מיכאל השוכן על חוף הים התיכון. הוא למד בבית ספר יסודי מקומי וגילה בקיבוץ את אהבתו לסוסים.

כשהיה בן 11, עברה המשפחה לרחובות ויוסף המשיך את לימודיו בחטיבת ביניים בעיר. באותה התקופה, הוריו התגרשו ויוסף עבר להתגורר עם אביו ועם אחותו.

כשהיה בן 14, אימו התחתנה בשנית והביאה לעולם את אחיו הקטן, רמי. אז, עבר יוסף להתגורר איתם בבאר שבע, למד בתיכון בעיר והיה חניך בתנועת הנוער "השומר הצעיר".

בהמשך, הצטרף לגרעין "מירן" עם חבריו לתנועה, וכשהיה בן 18 התגייס עם הקבוצה למסלול צבאי משותף, ושירת בצה"ל כלוחם בחטיבת הצנחנים.

יחד עם חבריו לגרעין, עבר להתגורר בקיבוץ ניר עוז שבנגב המערבי, סמוך לחלקה הדרומי של גדר הגבול עם רצועת עזה. שם, הכיר את שפרה קוסטו, שהגיעה לקיבוץ עם גרעין הנח"ל שלה. השניים התאהבו, ב-1972 נישאו ובשנים הבאות הביאו לעולם שתי בנות – דורית ואפרת.

כעבור מספר שנים, יוסף ושפרה התגרשו. בהמשך, הכיר יוסף את רחל, נשא אותה לאישה וב-1985 אימץ יחד איתה את בנם, שגב. זמן לא רב לאחר מכן, השניים התגרשו.

במהלך שנים אלו, עבד יוסף במספר ענפים בקיבוץ – בבקר, בשלחין (שדות) ובמוסך. בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, כשהוקם מפעל הצבע של הקיבוץ, "נירלט", החל לעבוד במפעל כנהג משאית ושם מצא את מקומו.

הוא אהב מאוד את עבודתו, היה מסור לה וזכה להערכה רבה ממנהליו ומעמיתיו. בזכות הנסיעות שעשה, הכיר כל כביש ופינה בארץ, והיה מסוגל לצייר מפות מפורטות מהזיכרון. חבריו סיפרו שלפני שהמציאו את אפליקציות הניווט, נהגו להתקשר אליו כדי לקבל הוראות הגעה ליעדם.

אחרי הגירושים מאשתו השנייה, רחל, יוסף הכיר את ויקי. כשהשניים החליטו להתחתן, עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר יחד איתה בעיר. המעבר היה מורכב עבורו, כיוון שהיה רגיל לחיים בקיבוץ ואהב אותם בכל ליבו – את השקט, הנופים, המרחבים והשדות הפתוחים.

ב-1989 ילדה ויקי את בתם, מעיין, וב-1991 נולד בנם, מעוז.

אחרי 21 שנות נישואים, יוסף וויקי התגרשו והוא חזר להתגורר בקיבוץ ניר עוז שכה אהב. עם שובו, החל לעבוד כנהג הבית של הקיבוץ, הסיע את החברים בשמחה, במסירות ובאהבה.

יוסף היה אופטימיסט חסר תקנה, אמיץ , ערכי, רגיש, צנוע וישר, שחי על פי המוטו: "השקר הכי טוב הוא האמת". הוא אהב לשיר, לשמוע מוזיקה עברית ולצפות בסרטים ישראלים, אהד את קבוצת הכדורגל "הפועל באר שבע" והעביר את האהבה למעוז, בנו הצעיר.

היו ליוסף ידי זהב ומילדות גילה הבנה במכניקה ונהג לתקן אופניים ומנועים. גם בבישול גילה כישרון רב, המציא מתכונים נפלאים ונהג להכין ארוחות מפנקות לבני המשפחה ולחברים. בכל יום שישי, נסע למוצבים שבסביבת הקיבוץ, הביא לחיילים עיתונים ומטעמים שהכין, נהג לשבת עמם שעות ארוכות, להתעניין בשלומם ולוודא שלא חסר להם דבר.

אהבת הארץ והמדינה הייתה טבועה בו, ותמיד התגאה בכך שנולד בשנת הקמתה של המדינה. היה לו חשוב שילדיו יכירו את ארצם והוא הקפיד לקחת אותם לטיולים רבים, מצפון ועד דרום.

ילדיו ונכדיו היו הדבר החשוב ביותר עבורו, והוא אהב אותם אהבת נפש.

בקיץ 2023 נהרג בנו הצעיר, מעוז, בתאונת עבודה. האובדן שבר את ליבו של יוסף, ומאז לא הצליח לחזור לעצמו.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

יוסף היה בביתו באותו הבוקר יחד עם בת זוגו, רבקה. בתחילה, סירב להיכנס לממ"ד ויצא אל המרפסת לעשן, אך לבסוף נענה לתחנותיה של רבקה ונכנס.

בסביבות השעה 10 בבוקר, פרצו מחבלים לבית ופתחו את דלת הממ"ד. יוסף קפץ עליהם בניסיון להגן על רבקה, נורה ונהרג במקום. בהמשך, גם רבקה נרצחה.

בקיבוץ ניר עוז נרצחו באותו יום 47 גברים, נשים וילדים, בהם גם שפרה, אשתו הראשונה של יוסף. 76 מתושבי הקיבוץ נחטפו על ידי מחבלי החמאס לרצועת עזה.

יוסף (יוסיניו) גרוס נרצח על ידי מחבלי החמאס בביתו בקיבוץ ניר עוז, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בן 76 היה בהירצחו. הותיר אחריו שלוש בנות ובן, נכדות ונכדים, ואחות.

יוסף הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. בצוואתו הוא ביקש להיקבר במושב עין הבשור, לצד אביו ואחיו הצעיר, וכשהתאפשר מילאה המשפחה את בקשתו - ביום י"ז בחשוון תשפ"ה (18.11.2024) הוא הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין במושב עין הבשור.

חבריו לקיבוץ ניר עוז ספדו לו: "יוסיניו – דמותו עדיין לנגד עינינו, הולך הלוך ושוב, חסר מנוחה, ברחבת חדר האוכל. סיגריה בזווית הפה והוא בהיכון להסיע, לעזור, לתת שירות למישהו. כל כולו מכוון למטרה אחת: לתת שירות אישי, רגיש ואכפתי לכל אדם ואדם, באמצעות אהבת חייו – ההגה. מי חשב שימצא את מותו באופן כל כך נפשע. יוסיניו שלנו – אנחנו כבר מתגעגעים עד מאוד, אליך ואל הבית הנוסע שלך. יהי זכרך מבורך".

יוסף מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של המועצה האזורית אשכול.

נכדתו, ליבי גרוס, כתבה שיר לזכרו ולזכר סבתה שפרה, אשתו הראשונה. השיר נקרא: "ואיך הירוק הפך בשנייה לשחור". מילות השיר פורסמו בעמוד ההנצחה של שפרה באתר המועצה האזורית אשכול.

עמוד לזכרו של יוסף נפתח באתר noflim.