קורות חיים
דניאל (דני), בנם של בתיה ודייוויד, נולד בשנת תשמ"ט (1989) בבריטניה. אח צעיר לשלי.
אימו של דני הייתה ישראלית שגרה בעבר בקיבוץ ניר עוז והייתה בת זוגו של בן המקום חיים פרי, ולדני היו שני אחים למחצה בוגרים ממנו – ענבל וליאור.
בנישואיה השניים התחתנה עם דייוויד דרלינגטון, מתנדב בריטי שהפך לחבר קיבוץ, ונולדה להם בת בכורה, שלי. לאחר שתים-עשרה שנים בקיבוץ המשפחה עזבה לבריטניה ודני נולד, גדל והתחנך בעיר מנצ'סטר. היה ילד חריף וחכם, אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל "מנצ'סטר יונייטד".
ב-2004, כשדני היה בן חמש-עשרה נפטרה אימו בתיה.
בחופשות הקיץ היה מגיע עם משפחתו לבקר בישראל, ולפגוש את אחיו הגדולים מנישואיה הראשונים של אימו. דני אהב מאוד את הביקורים בישראל והרגיש בארץ כמו בבית. הוא נהנה ממרחבי הקיבוץ, מתחושת החופש, מהקרבה לאדמה ולשדות. בכל ביקור בארץ גם התארח אצל אחיו ליאור שגר בתל אביב, ואצל אחותו ענבל בקריית אונו.
ב-2011, כשהיה בן 22, הגיע להתנדב בקיבוץ ניר עוז והשתלב בעבודה בענף גידולי השדה. האוויר הפתוח והחיים בקהילה עשו לו טוב, והוא נשאר לעבוד שם כשנתיים. במהלך אותן שנים הכיר מתנדבת גרמנייה, ובתום התקופה שבה שהה בקיבוץ, עברו השניים לגור יחד בגרמניה. בשלב מסוים דרכיהם נפרדו, ודני החליט להתמקם בברלין.
הוא למד צילום והחל לעבוד ולהתפתח בתחום. דני התגלה כצלם מוכשר, שצילם אנשים, נופים ומקומות ייחודיים, ובמהרה הצילום הפך למרכז חייו. הוא הפך לצלם מקצועי ועבד גם במעבדת צילום ידועה בעיר, חי חיים אינטנסיביים ומלאי אקשן, עם הרבה אנשים צעירים סביבו.
חבריו סיפרו שהייתה לו יכולת ייחודית ללכוד את יופיו של העולם דרך העדשה, ולשתף את נקודת המבט שלו, כך שיתאפשר לאחרים לראות את העולם באור חדש.
במסגרת עבודתו כצלם היה מטייל ברחבי העולם, חוקר ומגלה מקומות חדשים ויוצר קשרים חברתיים עם מגוון רחב של אנשים.
בברלין הכיר את קרולין בוהל, דוגמנית גרמנייה, והשניים הפכו עם הזמן לחברים טובים.
כעשר שנים עברו מאז הפעם האחרונה שבה ביקר בישראל, וב-2023, דני החליט להגיע לבקר בארץ עם קרולין לקראת חג סוכות תשפ"ד. הוא התקשר לאחיו ולחבריו בקיבוץ וביקש להתארח. וכך סיפר אחיו ליאור: "ואז דני מתקשר מברלין. הוא מגיע לארץ עם חברה טובה. שואל אם יש איזו ספה להיזרק עליה ליום-יומיים... זו לא באמת שאלה. דני הוא ניר־עוזניק. הוא יודע שהדלת תמיד פתוחה ושתמיד יהיה מקום להיזרק."
דני וחברתו הוזמנו להתארח בבית חבר בקיבוץ, בית שהיה פנוי באותה עת כי המשפחה שהתה בחו"ל.
עם הגיעו לניר עוז פרסם דני ברשתות החברתיות את הכיתוב: "אני בבית". מרגע שהגיע, נהנה מכל רגע. הוא הסתובב יחף, רכב על אופניים, צילם שקיעות, בילה עם חברים בפאב ובבריכה, הצטרף לארוחות בחדר האוכל, והכיר לקרולין את הקיבוץ. בכל יום פרסם ברשתות החברתיות תמונות מהחוויות וההרפתקאות החדשות שחווה. בחופשת סוכות הוא אף יצא עם חברים לטייל במדבר ולחפש לוקיישנים מיוחדים לצילום. בכל התמונות והסרטונים נראו הוא וקרולין שמחים ומחייכים. הם דחו שוב ושוב את הטיסה חזרה לביתם בגרמניה, והאריכו את חופשתם ככל שיכלו.
ב-6 באוקטובר 2023 פרסם דני תמונה אחרונה, שלו ושל קרולין מחייכים אל השתקפותם במראת בטיחות בשבילי הקיבוץ. באותו יום התלבט אם לנסוע לתל אביב, אך החליט לבלות לילה נוסף בקיבוץ.
בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ ניר עוז חדרו מאות מחבלים ובעקבותיהם אזרחים עזתיים, שעברו מבית לבית, טבחו בתושבים וגרמו להרס ולחורבן.
באותו בוקר שהו דני וקרולין בבית בו התארחו בקיבוץ. עם הישמע האזעקות נכנסו לממ"ד. דני התכתב עם אחיו ליאור, וסיפר לו על הכאוס המתרחש בקיבוץ. ליאור הזהיר אותו לא לענות ולא לפתוח לאף אחד. בסביבות השעה 9:00 מחבלי חמאס פרצו אל הבית ופתחו בירי. דני וקרולין נהרגו במקום.
מעל ל-40 חברי קיבוץ ופועלים זרים נרצחו באותו היום ויותר מ-70 נחטפו לעזה. בין החטופים היה חיים פרי, אביהם של אחיו למחצה של דני, שמאוחר יותר נרצח בשבי.
דניאל (דני) דרלינגטון נרצח על ידי מחבלים בקיבוץ ניר עוז בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בן שלושים וארבע בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין "סטוקפורט" בבריטניה. הותיר אחריו אב, אח ושתי אחיות.
אחותו, שלי דרלינגטון, כתבה (תרגום מאנגלית): "אני חיה בסיוט. אני לא רוצה להאמין שלעולם לא אראה שוב את אחי המתוק. שלעולם לא אוכל לחבק אותו או לשמוע שוב את צחוקו המדבק. הוא היה עדין, אדיב, ופציפיסט במהותו. הוא נגע בחייהם של כל כך הרבה אנשים והיה אהוב על ידי כל מי שפגש. הוא לא היה ראוי לזה... הידיעה כמה אנשים אהבו את דני ולקרוא את הזיכרונות שלכם ממנו לעולם לא יחזירו אותו, אבל זה כן מציע שמץ של נחמה לכאב הבלתי יתואר שאני חשה."
אחיו ליאור פרי כתב: "עברה שנה, הקיץ חלף וריח הסתיו שוב באוויר. עכשיו אני יכול רק להתנצל בפניהם בשם כולנו. בדיעבד, כל זה היה צפוי מראש, וחיים פרי תמיד צדק. כל חטאם היה האהבה. הם אהבו את החיים, הם אהבו אנשים, הם אהבו את אור השמש, הם אהבו את היצירה, הם אהבו אומנות, והם התאהבו בקיבוץ ניר עוז. כל כך אהבו, עד שלא יכלו לעזוב עד הרגע האחרון."
חברו הצלם ריקו ריינהולד, ספד (תרגום מאנגלית): "ליבך היה גדול, חיבוקיך היו חזקים, חברותך הייתה יקרה וכנה, תמיד גרמת לך להרגיש שאתה שם, לא משנה מה."
באוקטובר 2024 התקיימה תערוכה לזכרו של דני בגלריית "מקום לאומנות בקריית המלאכה" בתל אביב. בתערוכה, שאצרה הצלמת שרון דרעי (אשתו של ליאור פרי) הוצגו צילומי המסע של דני דרלינגטון וקרולין בוהל בישראל ולצידם התמונות מסרט הצילום שלא פותח.