רס"ב גיל בויום ז"ל

קורות חיים

בנם השני של תמר ונתן. נולד ביום ז' בשבט תשכ"ח (6.2.1968) בקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. אח צעיר לירון, אח בוגר לשירי.

גיל – גילי בפי אימו, גילגול בקרב חבריו – גדל בקיבוץ מסילות. היה ילד של אדמה ושל רגבי שדות; אי של שקט, יציבות, שלווה ואהבה. "בבית הילדים," כתבה אימו, "תמיד ביקשו את רשותי לשכן בחדר שלך ילדים שהייתה להם בעיה ולא הסתדרו עם אחרים. אתה הסכמת ללא היסוס."

כשהיה גיל בן חמש, עברה המשפחה תאונת דרכים קשה שבה נהרג אביו. "אולי פעם מישהו יסכים להיות אבא שלנו," אמר אז, וכעבור כמה שנים, משהכירה אימו את אפרים, חבר בארי, ונישאה לו, נקשר אליו מאוד. "אני זוכרת אותך ממש תלוי על זרועו," כתבה, "לכל מקום שאליו אנחנו הולכים." כך, בגיל שמונה, הפך קיבוץ בארי לביתו של גיל, ומלבד אבא חדש זכה גם במשפחה מורחבת – ילדיו של אפרים מנישואיו הראשונים, ובאח צעיר, ליאור, שנולד כעבור זמן מה.

גיל גדל והתחנך בקבוצת "הדר", ולמרות ביישנותו תואר כחברותי מאוד. יחד עם חברי קבוצתו עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי בבארי, והמשיך איתם לבית הספר התיכון "נופי הבשור" שבקיבוץ מגן.

על הלימודים הוא לא השתגע, בלשון המעטה, אבל את השדות אהב בכל נימי נפשו. בגיל שש-עשרה החל לעבוד על הטרקטור בגד"ש – ענף גידולי השדה: בכותנה, בחיטה ובתפוחי אדמה, שם נתן את כל-כולו וזכה לשבחי האחראים שהתפעלו מחריצותו וידעו שאפשר לסמוך עליו. שעות ארוכות ישב על הטרקטור, רק הוא, השמיים בעיניים והמוזיקה באוזניים, וחש את החיבור העמוק למקום.

המוזיקה שגיל אהב כל כך תפסה את מקומן של המילים, שלא ראה לנכון להרבות בהן. "כשיש לי מה להגיד אני אומר," אמר פעם, וגישה זו אפיינה אותו לכל אורך חייו. לעומת זאת, אהב מאוד לשיר. "עוד כילד, במיטה, לפני השינה, היית מזמזם מנגינות," סיפרה אימו, "פעם נכנסה שומרת הלילה שהייתה מורה למוזיקה ושאלה נפעמת, 'מי זה שר ככה?' וכשבגרת מעט, שרת במקלחת, ואחר כך בטרקטור, כשהיית לבדך בשדה." לימים, שימש גיל די-ג'יי בפאב של הקיבוץ ועשה זאת באופן מושלם.

עם גיוסו לצה"ל, ב-1986, הוצב בחיל השריון, הוכשר כאיש צוות טנק ושירת ברצועת הביטחון בדרום לבנון, ובהמשך ברצועת עזה.

לאחר שחרורו יצא עם חבר מהקיבוץ לטיול הגדול בתאילנד ובמזרח הרחוק. עם שובו לארץ חזר למקומו הטבעי בקיבוץ – בגד"ש, והתקדם למנהל תפעול בענף. "על אף היותו איש אדמה," סיפרו בני המשפחה, "ידיו תמיד היו נקיות ומסודרות."

את איילת, ילידת שדרות שהתגוררה בתל אביב, פגש בסוף המילניום בזכות אביה, שעבד בבארי, וידע בביטחון גמור כי שני הצעירים הללו נועדו להיות ביחד. "הוא תכנן הכול וקלע בול," סיפרה איילת ותיארה את סיפור המפגש: "הוריי נהגו להזמין לאירוע המימונה שבביתם חצי קיבוץ, ואבא התעקש לערוך בינינו היכרות. החיוך המבויש של גיל ועיני התכלת הענקיות שלו, תפסו את עיניי. חודש לאחר מכן כבר היינו זוג; ניהלנו שיחות טלפון מהרגע שהתעוררנו ועד שהלכנו לישון." בתוך זמן קצר עזבה איילת את תל אביב והצטרפה אל גיל בבארי.

גיל ואיילת נישאו ביוני 1999. טקס החינה נערך בשדרות, והחתונה השמחה התקיימה בבריכת הקיבוץ. המוזיקה והאווירה גרמו לרבים מהאורחים לקפוץ למים – עם הבגדים כמובן – "וזו הייתה רק תחילת החגיגה והשמחה."

גיל ואיילת רצו משפחה גדולה. ענבר, בנם הבכור, נולד בשנת 2000 וגיל היה מאושר כשהרכיב אותו על הטרקטור בשדות הקיבוץ; עומר נולד בחג השבועות שלוש שנים אחר כך; ב-2005 נולדה ענוג, ועדי – בן הזקונים – הצטרף ב-2007. האבהות הטיסה את גיל לעננים, ואהבתו לילדים הייתה טוטאלית. הסלון של משפחת בויום שפע משחקים, צחוק ואושר; הילדים רכבו על גבו של גיל כאילו היה סוס, התכרבלו איתו ובתוכו, ונהנו לגלות איתו את חידושי הטכנולוגיה בגאדג'טים שאהב. "למדתי ממך כל כך הרבה," כתב עומר, "מלרכוב על אופניים, לנהוג באוטו ועד ערכים וכבוד."

המשפחתיות שימשה לגיל עוגן ומקור לשקט הפנימי, לחוזק ולביטחון שהשרה על כולם. הוא היה מסור מאוד לאימו, וגם לחמותו – שנהגה לומר שזכתה בבן נוסף. לאחר פטירת חמיו, אביה של איילת, שימש דמות אבהית לאחיה.

ב-2005 סיים גיל לעבוד בגד"ש ועבר לדפוס בארי, עבודה שאפשרה לו להיות קרוב לבית ולילדים. לא היה זה מעבר פשוט עבור הילד והגבר המחובר למרחבים ולשקט של השדות ולפתע מצא עצמו במפעל, בין קירות ומכונות, אבל גיל התרגל במהרה, והפך לחלק בלתי נפרד מהדפוס. תחילה עבד ברצפת הייצור, שם למד את הכלים ההופכים את הידע והציוד ליחידת ייצור תעשייתית יעילה ואופטימלית, והתקדם עד לניהול אתר הפקת כרטיסי האשראי "max" – תפקיד שהחזיק בו כשתים-עשרה שנה. חבריו בדפוס סיפרו שהיה מנהל מחלקה חרוץ, אכפתי, התנהל בשקט וברוגע גם בשעת לחץ ותמיד נתן דוגמה אישית. גיל, אמרו, היה הראשון להגיע והאחרון שכיבה את האור; הפגין מוטיבציה גבוהה והראה לכולם עד כמה המסירות מתגמלת. "הוא היה מופת עבור כולנו, דמות לסמוך עליה ולהעריץ, תמיד מחויך, זקוף ואהוב על כולם." עובדיו – בני הקיבוץ ומי שבאו מבחוץ – סיפרו על אדם מתחשב ומקצועי שדיבר תמיד בגובה העיניים, איש של שלום שמעולם לא הרים את קולו, "אבל כשהיה צריך להגיד דבר מה אמר, וכשאמר – כולם הקשיבו." וסיכם אחד מהם: "גיל היה הבוס הכי טוב שהיה לי בכל החיים, ואני כבר בן שישים."

את אהבת הטבע והאדמה, שהיו בנשמתו, המשיך גיל לממש בטיפוח הגינה הביתית; ברכיבת אופניים קבועה שערך בסופי השבוע עם גיסו וחברו במרחבי הנגב; בפיקניקים משפחתיים באזור הקיבוץ, ובטיולים ברחבי הארץ ובעולם עם איילת, עם הילדים, ולפעמים גם עם המשפחה המורחבת.

הזוגיות של גיל ואיילת, פרי השידוך של אביה, הייתה מושא להערצה. "גם אני רוצה זוגיות כמו של ההורים שלי," אמר בנו הבכור ענבר לבת הזוג שלו. בכל פעם שאיילת חלמה – גיל הוציא את החלום לפועל; כך יצאו לטיול קרוונים משפחתי בפורטוגל, חוויית חיים חד-פעמית ובלתי נשכחת. המוזיקה, ששניהם אהבו, תמיד נכחה בחייהם כבר מאז אחד הדייטים הראשונים שלהם, שכלל הופעת להקה. "כמעט בכל לילה גיל הרכיב אוזניות ושמע מוזיקה," סיפרה איילת, "היו לו פלייליסטים שמאוד אפיינו אותו. היה לו מנעד רחב – מרוק ועד זוהר ארגוב, וההופעות הפכו לשגרת הבילוי המועדפת." יחד טיפחו חלום משותף, שלאחר פרישתם לגמלאות, יקנו בית קטן בקפריסין, ויגורו מול הים. "גיל היה בן זוג מדהים ומכיל, הפרטנר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, ואבא נדיב ואוהב שאהב עם כל הלב. היה לו חיבוק גדול, עוטף ומשרה ביטחון. בכל לילה, עד הלילה האחרון, אמר לי שהוא אוהב אותי."

לכל אורך השנים שירת גיל במילואים, וב-2006 לחם במלחמת לבנון השנייה. עם הגיעו לגיל הפטור, הצטרף לכיתת הכוננות של קיבוץ בארי. "צריך לשמור על הבית," נהג לומר והנחיל זאת גם לילדיו, שהתגייסו בעקבותיו לשירות קרבי. כ"חולה חדשות" היה מעורה מאוד בענייני אקטואליה, תמיד עם יד על הדופק, ושימש "מבזקן הבית" – הראשון לעדכן בכל אירוע חדשותי.

בחול המועד סוכות תשפ"ד, בעקבות חלום שחלם, לקח גיל את כל המשפחה לפקוד את קבר אביו שבקיבוץ מסילות – מרחק שעתיים וחצי נסיעה מבארי. יחד ניקו את החלקה, שתלו צמחים חדשים, חידשו את הכיתוב על המצבה וקראו קטעים מהחוברת שיצאה לזכרו של אביו נתן, יוֹבל שנים קודם לכן. כשחזרו הביתה, אמר לאיילת: "אני מרגיש הקלה, שירדה לי אבן מהלב. מילאתי את התפקיד שלי. אני את שלי עשיתי". באותו שבוע המשפחה בילתה הרבה יחד, ועם אחותה של איילת כבר תכננו את הטיול הבא – לנאפולי, איטליה. ימים אחדים לאחר מכן, הפך האושר לסיוט.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עם הישמע האזעקות, נכנס גיל עם איילת ועדי למרחב המוגן הדירתי. בשעה 06:50, משהתברר כי מחבלים חדרו לקיבוץ, לקח את הנשק והאפוד, ועלה על האופניים כדי להצטרף לכיתת הכוננות. בדרך לנשקייה, נורה ואיבד את הכרתו. חבריו גררו אותו למרפאה, ובמשך חצי שעה ניסו להחיותו, אך מאמציהם עלו בתוהו ואף הם נקלעו לאש המחבלים.

בשעה 07:36 נקבע מותו של גיל. באותה עת ממש, בצומת גבים, נרצח בנו ענבר, שיצא מבית חברתו במבועים כדי להצטייד בנשק ולבוא להגן על הבית. איילת ועדי בן השש-עשרה חולצו מהממ"ד אחרי שבע-עשרה וחצי שעות אימה שבהן המחבלים ירו בבית ובזזו אותו, לא לפני שישבו לאכול במטבח. שירי, אחותו של גיל, ובתה נגה, נחטפו לעזה, וכעבור כחמישים ימים שוחררו. גיסו אילן וייס, בעלה של שירי – סגן ראש צוות החירום היישובי של בארי ושותפו לרכיבה – נעדר, ובהמשך נודע כי נרצח וגופתו נחטפה לעזה.

רב-סמל בכיר גיל בויום נפל בקרב בקיבוץ בארי ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן חמישים וחמש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין סביון. בנו ענבר, שגופתו זוהתה כעבור שישה ימי היעדרות, נטמן לצידו.

גיל הותיר אחריו אישה, שני בנים ובת, אם, שני אחים ואחות.

ספדה לגיל אימו: "גילי, ילד טהור שלי, עליך נאמר המשפט 'יפה מבחוץ ומבפנים'. עצוב או שמח, בשנים קשות או טובות, תמיד שקט, מבטא את עצמך במילים מעטות ובמעשים קטנים. טוב לב ושקט. ... היית בן טוב. במחלתו של אפרים תמכת בנו וביקרת תכופות. אחר כך דאגת לי. בכל פעם שהיית בפרדס עם אחד הבנים, היית מביא לי ערמת פומליות, כי ידעת שזה הפרי האהוב עליי. פעם ביום הולדת שלי, כשלא מצאת מתנה מתאימה, הבאת לי קופסה מלאה בסוכריות בצורת לב אדום... נוח בשלווה ילד שלי, ניפגש שם למעלה."

כתבה איילת: "אהוב ליבי, החבר הכי טוב שלי, האבא המופלא של ילדינו, תודה לך על עשרים וחמש שנים של אהבה וזוגיות מושלמת...

אדם עם לב רחב כחול אשר על שפת הים. טוהר אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו לעד.

נוח על משכבך בשלום. שמור על ענברי שלנו שם למעלה. אוהבת אותך לנצח."

הספדה של הבת ענוג: "אבא שלי, אדם טהור, צנוע ומיוחד. תמיד עזרת למען כל מטרה טובה, גם אם המחיר הוא החיים שלך. יצאת בכוח הראשון בכיתת הכוננות בשביל להציל אותנו, את הקיבוץ. נפלת גיבור ובזכותך אנחנו נמצאים פה היום. אתה כל העולם שלי, ואני לא מסוגלת לדמיין עולם שאתה לא נמצא בו. תודה על כל מה שהיית בשבילי ועל כל הדברים שעשית למעני. היית הכול בשבילנו, ואנחנו בשבילך. אני אוהבת אותך כל כך הרבה, לנצח."

כתב הגיס עופר: "גיל – טוהר מידותיך, אהבתך, מסירותך, וצניעותך יהיו נר לרגלנו... השארת חותם בליבנו שלא יישכח לעולם – תכול עיניך היפות והטובות, הדאגה לכולנו, האכפתיות האין-סופית, ודרכך המיוחדת והשקטה להגיע ללב כולם. גיל וענבר – אתם מלח הארץ! מלאכים גיבורים שלנו, מתגעגעים אליכם אהובים. נוחו על משכבכם בשלום חבוקים ושלמים."

כתב יאיר, חבר הקיבוץ: "גיל, היית איש עבודה חרוץ ושקט, דוגמה ומופת לכולנו. אין אדם שלא נגעת בו בנועם שלך, בחיוך הטוב, במבט העדין, בכנות, בשקט ובענווה האופייניים לך כל כך. נדירות הפעמים שהתלוננת, שביקשת או דרשת דבר. ניהלת צוות עובדים שהלך איתך באש ובמים בזכות האופי שלך. הניהול שלך תמיד היה ניהול של דוגמה אישית ועבודה כתף אל כתף. לא פספסת מעולם אימון בכיתת כוננות, התנדבת גם כשסיימת את חובת המילואים שלך. תמיד היית האדם השקול והרציני שבחבורה. כאיש משפחה מסור, היית מודל עבורי. תמיד ליווית ולקחת את הילדים לכל מקום. טיסות ובילויים משפחתיים בארץ ובעולם בכל הזדמנות, ודאגה מעוררת השתאות ללכידות המשפחתית היו לחם חוקך. לעולם לא אשכח את המבט הטוב שלך, רגע לפני הסוף הנורא. אוהב אותך כל כך ומתגעגע, חבר יקר."

גיל וענבר הונצחו על ידי חברת "WINE & FRIENDS" בשלישיית יינות ייחודיים – אדום לבן ורוזה. כן הונצחו על ידי מותגי הבירה "גולדסטאר" ו"קרמזינה".

ב-10 במארס 2024 נערך בחברת קצא"א טקס לזכרם של גיל וענבר.

עמותת "קהילה זוכרת" – רשת דיגיטלית המחברת בין קהילות הנופלים והנרצחים הקימה דף קהילה לזכרם באתר "coing.co", ובו סיפורי חייהם, גלריית תמונות ועדכונים בדבר אירועי הנצחה ופרויקטים להנחלת מורשתם.